לפני בערך שנה וחצי, באמצע עוד גל של קורונה, השתתפתי בחתונה של חבר ילדות קרוב. בחתונה השתתפו כל החבורה מהילדות, חבורה טובה וויתיקה, שאני מכיר את הראשון ביניהם מאז שאנחנו בני שנתיים ואת האחרון ביניהם מגיל 13. (מוזר לחשוב על זה שיש לי חברים כבר יותר מ-30 שנה).
החתונה תפסה את החבורה, כולם בני 34-35, בנקודת זמן מאוד מעניינת, כי סטטוס החיים שלנו על ציר הרווקות-חתונה-ילדים התפזר באופן די שווה. בצד אחד של הסקלה ניצב חבר נשוי + 3 ילדים, אחריו חברים עם ילד אחד או שניים, לידם כמה שבנות זוגם היו בשלבי הריון מתקדם, עוד כמה בזוגיות ארוכה או רגע לפני חתונה וכל הגשפט הזה, ובצידה השני של הסקלה, מספר מועט יחסית (כשאני ביניהם) של רווקים ספק הוללים ספק … מה ההפך מהוללים?
בקיצור,
במהלך האירוע לאט לאט התחלתי לשים לב להבדלים ברורים בהיבטים המוטוריים-פיזיים בין צד שמאל של הסקלה (להלן ׳אנשי המשפחה׳) לצד ימין (להלן ׳הרווקים׳).
הסתכלתי בסקרנות בעיקר על ׳אנשי המשפחה׳, חברים שאני מכיר כבר לא מעט שנים, שמשהו מהותי השתנה בהם אבל לא הייתי בטוח מה. אחרי קצת זמן התחלתי לשים לב שמשהו השתנה במבנה הגוף ובתנועה שלהם, כאילו האגן נהיה רחב יותר וגם מוצק יותר, אותו הדבר לגבי המותניים והכתפיים. והתנועה איטית יותר, שקולה יותר, מוחזקת יותר. כאילו כל ההוויה שלהם נהיתה פשוט יציבה יותר, נוכחת יותר, כמו ׳הר׳ שאי אפשר להזיזו.
ממש ראיתי את המשקל ש׳ההר׳ צריך להחזיק, את מבנה הגוף שמתכוונן לתמיכה. כולם, ככל שהסתכלתי שמאלה על הסקלה, בלי יוצא מן הכלל נהיו ׳הריים׳ יותר.
תהיתי, אם בצד אחד נוצרת תנועה של ׳הר׳ מה יש בצד השני?
ומיד שמתי לב ל׳נהר׳ שרוצה להיות כל הזמן בתנועה, להשתנות, לזרום בחופשיות. האגן משוחרר יותר, המותניים, הכתפיים, רפויים יותר, לפעמים רפויות מדי.
פתאום ראיתי איך התנועה ה׳נהרית׳ היא התנועה ה׳פיטר פנית׳ ה׳נערית׳ של החופש והספונטניות שגברים מפחדים לאבד, שאני מפחד לאבד, זה מאפשר המון, זה ממכר. ואיך ה׳הר׳ היא תנועת הבגרות, האחריות, הנוכחות,
שניהם כל כך יפים אבל נראה שכמו נאבקים זה בזה.
ותהיתי האם אי אפשר לשמר את שניהם? להיות ׳הר׳ שברגע אחד יכול להפוך ל׳נהר׳ או ׳נהר׳ שהוא גם ׳הר׳.
נזכרתי בכמה ׳אנשי משפחה׳ שאני מכיר שהם ׳נהריים׳ למדי ותהיתי האם הם באמת ׳הר׳ שיודע להיות גם ׳נהר׳, שיודע לשמור על גמישות ושינוי ורוח נעורים או ׳נהר׳ שלא באמת מסכים להתמסר ל׳הר׳.
וכמו תמיד בסוף חזרתי אל עצמי, מה אני יותר, הר או נהר?
תמיד הרגשתי לעצמי כמו הר שרוצה להיות נהר, אבל מה לעשות, הוא גדל כמו הר.
תמיד הרגשתי שיש אי שם איזה חופש רחוק ממני ששמור לאלה שאינם נטועים בקרקע. אז לא הפסקתי לחפש את החופש הזה, רודף אחריו ממקום למקום, רק לא להשאר במקום.
ודווקא בשנים האחרונות כשהפסקתי לזוז זרימת הנהר פשוט לקחה פיקוד וחתרה בין הסלעים הנוקשים ויצרה דרך חדשה..
ועכשיו ה׳נהר׳ שוב מבקש את ה׳הר׳ משהו הופך ליציב יותר, נוכח יותר, נינוח יותר, רעב הנדודים דועך, ועדיין קיים הפחד שלא אוכל לשנות שוב צורה, שלא אוכל לזרום יותר בעוצמה במדרונות ההרים.
ואז נזכרתי על כמה חברים נהריים למדי, שלא תכננו משפחה וילדים או שלא תכננו להתייצב במקום וזה פשוט קרה להם ותהיתי אולי לזה מתכוון המשפט הידוע:
׳אם מוחמד לא יבוא אל ההר ההר יבוא אל מוחמד׳
בתמונה: נהר שמחבק הר
