אחת התופעות שאני פוגש הכי הרבה אצל גברים שמגיעים אלי לתהליך אישי או קבוצתי זאת תופעה של פיצול נפשי.
לא מדובר על ריבוי זהויות או משהו כזה אלא על פיצול רגשי- מנטלי, בו אין יכולת לחבר בין התפיסה המנטלית שחושבת, מנתחת ומקבלת החלטות לחוויה הרגשית שקוראת בפועל.
המון פעמים אני שם לב שגברים אינם יודעים להבחין בין מחשבה או רעיון לבין רגש ושקיימת מעין חוסר מסוגלות לחוות רגשות מסויימים (בעיקר עצב ופחד). זה מגיע לצד קושי גדול להבחין בתחושות גוף או לקשר אותן למצב רגשי מסויים בו הם נמצאים למשל, עצב יתפרש ככעס, תסכול כשעמום, ודכאון כסתם חוסר חשק.
לא פעם יושב מולי מישהו שמספר על סיטואציה שנשמעת קשה או מאתגרת, כשאני שואל מה הוא מרגיש או מה קורה לו בגוף כשהוא נזכר בזה התשובה היא: ׳כלום׳, ׳שום דבר׳ או ׳אולי קצת חם לי וכואב לי הראש׳.
כולו אדום והגוף שלו מוחזק ונוקשה מאוד אבל מבחינתו לא קורה דבר, כאילו המוח החושב שסיפר כרגע סיפור כואב, מפוצל לגמרי מהחלק שאמור להרגיש את התחושות שמתלוות אליו.
אחד הביטויים הבולטים של הפיצול הזה הוא חוסר יכולת לתאר במילים את התחושה, מין דלות ורבאלית למצבים רגשיים מורכבים.
במקרים מסויימים אולי יהיו קיימות המילים בראש אבל יהיה בלתי אפשרי להוציא אותם מהמחשבה אל החוץ כאילו יש איזה שסתום רגשי שמונע את זה.
החוויה היא כמו אימה שמשתלטת על ההוויה כולה, כאילו משהו נורא יקרה אם האמת של מה שקורה בפנים תקבל חיים מילוליים ותצא לאוויר העולם.
זה דיסוננס כל כך גדול בין החזות הגברית שלרוב נתפסת כתפקודית, מסוגלת ובלתי שבירה לבין הרגש המודחק שעורב מלמטה.
וזה חשוב להבין שהרגשות הללו לא נעלמים, להפך הם בוערים בפנים עד כדי כך שהמערכת העצבית פשוט מופעלת מדי לרמה כזאת שהמנעות ממפגש איתה נראית כמו האופציה היחידה האפשרית להתמודד עם האיום שבהחשפות.התגובה לכך תהיה לא פעם תסכול, ציניות, עייפות גדולה עד כדי הרדמות, ניתוק מוחלט, התפרצויות כעס והאשמה ובהרבה מקרים מעבר לניתוח מנטלי שמרוחק שנות אור מהרגש.
את הפיצול הרגשי- מנטלי הזה אנחנו מסגלים מגיל קטן, כשהחברה משדרת לנו שגבריות תלויה ביכולת לעמוד בפני קשיים, בתפקודיות, עמידות, בנשיכת שפתיים, נוצרת הפנמה שפגיעות היא חולשה שאינה מתקבלת על הדעת ושלתחושה אין מקום. זה מנוון את שריר הרגש והופך אותנו למכונות שחושבות ומבינות ומתפקדות אבל חוששות להרגיש וחוששות להפתח ולהראות, לא פלא שזה אחד הדברים שגורמים הכי הרבה תסכול בתוך זוגיות וביחסים אינטימיים לשני הצדדים.
הדבר המדהים הוא שלא מעט גברים מוכנים לחיות במצב הזה, עצם העיסוק בעניינים רגשיים- אישיים מביא מיד לתחושה של חוסר חשק מוחלט לגעת בהם ומפחד (מודע או לא מודע) למה שעשוי להתגלות עם שכבת המגן תוסר.
אבל הפיצול הזה וחוסר לגיטימציה לתת ביטוי לחלקים מסויימים בנפש גובה מחיר כבד: המון אנרגית מושקעת כדי להחזיק את מערכות ההגנה פעילות וזה בא על חשבון אנרגיית החיים בצורות שונות כמו פגיעה בבהירות המחשבה, במוטיבציה, בחשק המיני, עייפות, ריחוק וחוסר מסוגלות להתמודד עם מצבים רגשיים מורכבים, בקושי לייצר אינטימיות ובמקרים קיצוניים (אבל די שכיחים) להביא לדכאון סמוי או גלוי. לא אגזים אם אומר שרובנו סובלים מהפיצול הזה ברמה כזאת או אחרת.
הצד הטוב של כל זה הוא שמדובר במצב שהוא לגמרי הפיך,
זה יכול לקחת זמן, אבל כמו שבהדרגה למדנו להדחיק את החוויות הרגשיות, אפשר בהדרגה גם להחזיר את המיומנות הראשונית:
ללמוד מחדש לנכוח ולהקשיב לתחושות הגוף, לבטא בעדינות את הקושי, ללמוד עד לאן נכון לי להגיע בלי להתנתק ובלי לרצות ללמוד בעדינות לתקשר עם החלקים הפגיעים והלא מקובלים ובהדרגה לחבר מחדש את החלקים המפוצלים האחד לשני.
וכמו באומנות קינצוגי יפנית, בה מחברים בזהב חלקי כד או כוס שנשברו זה לזה וכך הם הופכים ליפים יותר, כך גם איחוי החלקים השונים בנו הופך את מה שהיה מפוצל למוזהב.
