בית הכלא הפנימי

אנחנו יושבים אחד ליד השניה

היא שואלת מה קורה? מה שלומי? 

אני אומר שכלום, הכל בסדר. 

אבל לשנינו ברור שמשהו קורה, 

האוויר דחוס, יש מתח, חוסר נוחות בגוף 

כל מה שאני רוצה זה להתרחק, שתשאיר אותי לבד, שאוכל להתעסק במשהו אחר

לעבוד, לאכול, לראות טלויזה, 

כל דבר רק לא לדבר..

 לא משנה מה זה הדבר הזה שקורה עכשיו, זה פשוט לא נוח ורק בא לי לדלג מעליו ולעבור הלאה.

עם כל נסיון שלה להתקרב אני רק רוצה להתרחק יותר

עם כל שאלה, עדינה ככל שתהיה, אני מרגיש חנוק יותר

וכל סימן של תסכול או הערה מצידה מרגישים לי כמו מתקפה ישירה 

אני מרגיש עייף כאילו לא ישנתי ימים, עייני נעצמו מעצמן 

פתאום והתעוררתי לבד מול שער ברזל מוקף חומות בטון גבוהות שמעליו מתנוסס שלט ענק עליו נכתב ׳בית הכלא הראשון׳. 

׳ברוך הבא לסיור כבוד הנשיא׳ יד חזקה אחזה לי בזרוע ומשכה אותי מעלה. איך שהרמתי את המבט זינקתי בבהלה אחורה. מעלי עמד בחור ענק  במדים של סוהר כשעל החגורה תלוייים לו אלה שחורה, טיזר ואקדח, הוא נראה כאילו הוציאו אותו ישירות ממרתפי הקג״ב.

׳סיור? איזה סיור?׳ שאלתי מבוהל 

׳קיבלנו בזמן האחרון הרבה התרעות על נסיונות פריצה לתוך בית הכלא ושמענו שאתה קצת חושש שסידורי האבטחה אינם הדוקים מספיק אז החלטנו לעשות לך סיור מודרך ברחבי הכלא שתראה את האבטחה בעצמך׳ 

׳אני לא מבין, איזה מין כלא זה?׳

׳בוא כבוד הנשיא נתחיל בסיור׳ הוא לחץ על זמזם ושער הברזל נפתח בקול חריקה גדולה. בעודנו פוסעים פנימה מצלמות וחיישני תנועה עקבו אחרי כל צעד שעשינו. 

׳ברוך הבא לכלא מס 1, הכלא החשוב ביותר, השמור ביותר והסודי ביותר. אף אחד מעולם לא ברח מכאן. 

׳ומי האסירים שמגיעים לכאן?׳ התחלתי להתעניין

׳בהתחלה שימש בית הכלא לכל מני חלקים עבריינים ופושעים:

בריונים, סוטים, חוליגאנים, טרוריסטים, וכל אותם עושי צרות שהחלטת שמוטב שהציבור הרחב לא יפגוש בהם׳ הלכנו בין מסדרונות ארוכים, מעמיקים עוד אל מחשכי הכלבוש שאת קירותיו עיטרו עשרות תמונות שלי מגילאים ומצבים שונים שכלל לא זכרתי בעוד הסוהר החל מתפאר על דרי המקום:

׳בין האסירים המפורסמים שהחזקנו כאן יש את יובל שכתב בטוש על ספסלי האוטובוס ונתפס, זה שהרביץ וצחק על ילדים אחרים, את זה שהפסיד בגמר ליגת הישובים, זה שהשתין בגיל מאוחר מדי במיטה.. היו כאן גם כמה סוטים שלא נראו כדוגמתם׳

׳סוטים?, מי למשל?׳ התחלתי להסתקרן יותר ויותר

׳תראה כבוד הנשיא יש לך נטיה לכתוב דברים בפייסבוק, אני לא בטוח שכדאי שכולם ידעו מי היה כאן בפנים, הרי זאת המטרה של הכלא׳

׳צודק  אמרתי ׳כמובן… רגע למה ׳היה׳ כאן? איפה הם עכשיו?׳

׳אז ככה׳ המשיך הסוהר ללכת ואני אחריו ׳בשנים האחרונות עבר המקום הסבה, את כל אותם עבריינים העברנו לכלא אחר והשארנו כאן רק את האיסירים הפוליטיים ומתנגדי המשטר שבאגף השמור ביותר וגם הכפלנו את האבטחה׳

׳מתנגדי משטר, לא ידעתי שיש כאלו׳ 

׳כמובן שיש כבוד הנשיא, אלה אותם חלקים רגישים ורגשיים, לפעמים עדינים מאין כמוהם ולפעמים הסטריים, חסרי שליטה וחרדים׳

׳אני לא מבין אבל למה כלאת אותם כאן׳ 

׳כבוד הנשיא׳ הוא השפיל מבט בחשש כאילו הוא מדבר עם פוטין בכבודו ובעצמו  ׳סליחה על חוסר הכבוד אבל אני רק השומר. אולי שכחת, זה אתה ששלחת אותם לכאן׳.

׳אני? למה?

 כאן הם מוסתרים טוב טוב מעין הציבור, עצם הקיום שלהם מאיים על יציבות המשטר החזק והבטוח, כל האסירים, בלי יוצא מן הכלל, מסוכנים מעין כמוהם. אפילו אם אחד יצא אין לדעת לאן כל העסק עשוי להתדרדר׳

׳יתדרדר לאן?׳ שאלתי

׳כבודו הרי למד מגיל צעיר שצריך להיות קשוח, עמיד וחזק. כולם בלי יוצא מן הכלל מסוכנים מעין כמוהם אפילו אם אחד יצא אין לדעת לאן כל העסק יתדרדר וכולם יחשבו שאולי אתה…׳

׳׳שאני… מה?…׳

הוא החל לגמגם ואני צעקתי ׳דבר כבר׳

׳שאתה לא כזה חזק… ולא כזה יציב…׳ 

התחלתי להתבלבל ולהתנדנד בבת אחת במקום כאילו חטפתי אגרוף בפנים 

׳סלח לי כבוד הנשיא׳ אמשיך הסוהר ׳זאת הסיבה שהם כאן זאת יכולה להיות ממש סכנה להמשך קיומו של המשטר׳ 

אבל אל דאגה כבודו, כל האסירים נשמרים ממש כאן למטה במקום השמור ביותר, מוקפים בסורגים, חומות, קרני לייזר רגישות לקול ותנועה, שומרים חמושים וכלבי שמירה, גדרות תיל, חפירים עם מים ותנינים, ואם במקרה במקרה אחד מהם מצליח איכשהו לברוח אז גם יש גם צלפים על הגגות׳

׳ואמרת שבזמן האחרון יש התרעות על ניסיון פריצה?׳

׳כן כן, תראה כבוד הנשיא, כל התהליכים שלך, אנחנו מבינים שהשלטון רוצה להתפתח, גבר חדש והכל העניין הזה.. זה באמת יפה והכל.. אבל זה עושה לנו קצת בלאגנים כאן למטה, רעידות אדמה פה ושם, אבל שזה לא מה שידאיג אותך אם זה הסתדרנו לא רע, קצת מיסוכים קצת התעיות ומעקפים רוחניים והחלקים הפגיעים שמורים כאן היטב, כל כך שמורים שאפילו אין לך מושג שהם פה׳

׳נכון באמת לא היה לי מושג׳ אמרתי

׳אתה רואה, אבל זאת לא הבעיה׳

׳אז מה הבעיה?׳

׳זאת שלמעלה,,, שעכשיו דיברת לפני שירדת למטה׳

׳מה איתה?׳

׳היא נוגעת בכל הנקודות החשופות, האסירים כאן למטה שומעים אותה ומתחילה כאן מהומת עולם, היא מבריחה להם טלפונים, חופרת מנהרות מתחת לאדמה, ואנחנו די בטוחים שיש לה מישהו מבפנים׳

׳אז מה עושים?׳

׳זה באמת מורכב, העניין הוא כבוד הנשיא שרציתי להעלות משהו באותו עניין, התקציב שלנו כמעט נגמר, כל המנגנון הזה, זה לא זול לתפעל אותו אנחנו צריכים עוד תקציב׳

׳מאיפה אני אביא לך עוד תקציב?׳

׳לא יודע כמו תמיד, קצת מפה וקצת משם, עוד קצת מיצירתיות, וקצת מתשוקה, טיפונת תוריד משמחת חיים ותישן קצת יותר׳

׳אני כבר ישן 8 שעות בלילה וגם זה בקושי מספיק׳

׳אין מה לעשות זאת הדרך היחידה אחרת לא נוכל להחזיק אותם עוד הרבה זמן׳

התיישבתי מבולבל… ׳בטוח יש משהו שאפשר לעשות׳ אמרתי

׳תראה׳ אמר הסוהר ׳יש פתרון נוסף׳

׳נהדר׳ אמרתי ׳מה עושים?׳

׳תצטרך להפרד ממנה׳

׳להפרד?׳ הזדעקתי ׳מה פתאום, אני אוהב אותה.. נכון יש מדי פעם אי נוחות אבל מכאן עד לזה..׳

׳אין ברירה אדוני, השתמשנו בכל קווי ההגנה שלנו:

כשהיא התקרבה יותר מדי העלנו את כל החומות כדי שתתנתק לחלוטין ולאף אחד לא תהיה גישה, כשהיא התקרבה עוד יותר שחררנו את כלבי התקיפה כדי שתתעצבן ותכעס עליה וממש עכשיו ריססנו גז ומיסכנו אותך בעייפות וכשזה לא עזר הרדמנו אותך לגמרי, אתה שומע את האסירים?׳

׳לא׳ אמרתי ׳איני שומע דבר׳

׳כמובן׳ חייך הסוהר ותפח לעצמו על החזה בגאווה ׳כולם מורדמים׳

הוא חייך חיוך גדול שחשף שתי שיניים חסרות ואז ברגע נהיה רציני שוב ׳אבל זה לא עוזר המודיעין הפנימי גילה לנו שזה רק עניין של זמן עד שהכל קורס כאן׳

׳אני… אני לא מוכן..׳ 

׳זה לא כזה עניין׳ אמר הסוהר וחיטט עם קיסם בין שיניו החסרות ׳עשית את כבר מספיק פעמים בעבר אתה מכיר את התרגול, חותכים, וממשיכים הלאה, השלטון מוגן.  אפילו אפשר לחסוך בהמון אנרגיה על תחזוק המקום… כמובן עד הפעם הבאה, אבל אתה הרי יודע עשינו את זה המון פעמים בעבר. זה באמת הפתרון הטוב ביותר אדוני, וגם ממש לא תזיק לי איזה חופשה טובה׳

נעמדתי במקום מבולבל, לא מסוגל לחשוב בבהירות, כנראה שאריות של הגז

׳אתה יודע מה?׳ אמרתי לבסוף ׳יש לי פתרון אחר, נמאס לי, פשוט נמאס לי, תסגור את המקום ושחרר את כולם׳

׳הפעם היה זה הסוהר שנראה מבולבל ולחוץ ׳אבל, אבל אדוני אי אפשר זה מסוכן מדי את יודע מה יקרה?׳

׳יקרה מה שיקרה, נמאס לי להסתתר, נמאס לי לבזבז אנרגיה על להתחבא׳ הרמתי יד גבוה והכרזתי בפאתוס ׳אני יוצא לחופשי׳

׳כמו שחשבתי׳ שמעתי קול מאחורי, כשהסתובבתי ראיתי את עצמי לבוש מדים של דיקטטור מזרח תיכוני מצוי ומשקפי שמש.

הסוהר נראה מבולבל ׳כבוד הנשיא?? אני.. אני לא מבין׳ הוא הביט על שנינו מנסה להבין מי זה מי. 

׳אידיוט, צעק הדיקטטור על הסוהר, הוא לא אני, הוא אחד מהם, איך נתת לו להשתחרר תפוס אותו ותחזיר אותו לצינוק׳

לקח לסוהר עוד רגע להבין מה קורה עד ש שהתעשת ניסה לתפוס אותי אבל זה נתן לי מספיק זמן לחמוק מבין זרועותיו והתחלתי לרוץ במעלה המסדרונות אל מחוץ. הזעקה כללית התחילה לפעול וכל הכלבים והשומרים התחילו לרוץ אחרי, כשבין לבין נזרקים עלי רימוני גז שינה, גז חרדל וגז לבישול. רצתי בכל כוחותי  אל השער שהלך ונסגר כאילו שחיי תלויים בזה, מתחמק מכדורים שורקים, וגדרות מתרוממות, הלאה מעבר לחפיר מדלג מעל התנינים כשהסוהר דולק בעקבותי. איכשהו רגע לפני שדלת הברזל נסגרה לחלוטין הצלחתי להדחק מבעדה ולרוץ הרחק מבית הכלא… ׳יש צעקתי  אני חופשי! אני חופשי!׳ 

אבל אז הרגשתי מכה חזקה בגב כמו ברק שהפילה אותי על הרצפה… ׳לעזאזל׳ חשבתי ׳שכחתי את הצלפים׳

התעוררתי בבהלה וגיליתי שגם היא נרדמה לידי. 

הצמדתי אותה אלי חזק חזק ותהיתי האם גם היא מבקרת בכלא שלה או אולי היא זו שכרגע עזרה לי לברוח מהכלא שלי. 

Photo by  Tim Hüfner